פסק-דין בתיק ת"א 9262-04-11

1.         התובעים 1 עד 4 נפגעו בצורה קשה ביום 26.3.05, כאשר בין משפחת התובעים לבני משפחת הנתבע הגרה בשכנות בשפרעם, התפתחה מריבה, ובשלב מסוים הגיע הנתבע לביתו, נטל רובה ציד חצי אוטומטי, וירה בתובעים.

2.         בעקבות זה הועמד הנתבע לדין (תיק פ"ח 2030/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה); הורשע בביצוע 4 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) + 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נדון למאסר בפועל לתקופה של 22 שנה, שיחושבו מיום מעצרו 26.3.05 ולמאסר על תנאי של 3 שנים למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, ופסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון, כרשום בפסק הדין בע"פ 6867/06 מיום 12.10.08.

3.         בעקבות זה  הוגשה ביום 6.4.11 התביעה הנוכחית, בה מבוקש לפסוק לתובעים פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו להם באירוע הירי. הנתבע הגיש כתב הגנה, ולאחר מכן הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט כי התביעה תוכרע על דרך הפשרה וכי "במסגרת דיון על דרך הפשרה, אפשר לקחת בחשבון שיקולים חוץ משפטיים העשויים להקל במידה רבה את הנטל שעשוי להיות מוטל על הנתבע בהשוואה לדיון בפיצויים וקביעתם על סמך הדין כשלעצמו בלבד", כך שבעת פסיקת הפיצויים בית המשפט "יוכל להתחשב גם בטענות לבר משפטיות", כך נרשם מפי הנתבע, "שנוגעות למצבי" (ר' הרשום בעמ' 7 ו-8 של הפרוטוקול, כפי שאושר בחתימת ידם של הצדדים).

4.         הפיצויים צריכים להיפסק לכל אחד מהתובעים על פי נתוניו שלו, גילו, עיסוקו, כאבו וסבלו, הפגיעות שנפגע והנכות שנותרה בו לאחר הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק.

5.         לגבי התובעת מס' 1, איבתיסאם, היא מורה במקצועה. הייתה כבת 47 שנה בעת האירוע. נגרם לה פצע ירי בשוק הרגל הימנית, שלושה פצעים בשוק העליונה והמרכזית ושני פצעים קטנים יותר בפיבולה מימין והיא נזקקה לניתוח ברגלה.

            לגבי התובע מס' 2, מועתז, הוא היה כבן 20 שקרה הדבר. הוא הגיע לבית החולים ברמב"ם בחיפה במצב אנוש וסבל מפציעות בחזה, בבטן וביד הימנית, פגיעות בכליה, שני שברים במרפק ופגיעה עצבית. מועתז נזקק לשני ניתוחים ולטיפולים קשים.

            לגבי התובע מס' 3, חסאן, הוא היה כבן 24 בעת האירוע. הגיע לבית החולים רמב"ם במצב בינוני. נגרמו פצעי ירי הירך הימנית ובכף הרגל השמאלית, שבר מרוסק של הפמור, שבר בעצם המסרק, ועוד. הוא נזקק לניתוח ברגליו.

            התובע מס' 4, אברהים, היה כבן 26 בעת האירוע. נפצע מן הירי בירך הימנית, בה נגרמו 8 פצעי כניסה. נגרמו דפורמציה בפמור ושבר מרוסק של דיסטל הפמור משמאל עם רסיסים והוא נזקק לניתוח ברגלו.

6.         אבי המשפחה, התובע מס' 5, לא נפגע באירוע ומוסכם על הצדדים כי הפיצויים יפסקו לתובעים 1-4 בלבד.

7.         החומר המונח בפני כולל גם חוות דעת של מומחים רפואיים מטעם התובעים.

            לגבי איבתיסאם קובע האורטופד, ד"ר יצחק וייס, נכות בשיעור של 28% והפסיכולוגית הקלינית, הגב' חוה קרייסלר, מתארת את מצבה הנפשי.

            לגבי מועתז קובע ד"ר וייס נכות בשיעור של 70% והפסיכולוגים מתארים בחוות דעתם כי הוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית.

            לגבי חסאן קובע ד"ר וייס נכויות של 20% (בגין צלקות) + 10% + 10%, סך הכל נכות משוקללת בשיעור של 35.2%. גם הוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית.

            לגבי אברהים קובע ד"ר וייס שתי נכויות של 10% וכן נכות של 20% בגלל הצלקות. סך הכל נכות משוקללת בשיעור של 35.2%. הפסיכולוג הקליני, ד"ר עודה, מתייחס למצבו הנפשי של אברהים ולטיפולים הנפשיים להם הוא נזקק.

8.         אין לחלוק על כך שיש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לתובעים. לעמדתי, ראוי לקחת בחשבון גם פיצויים עונשיים (ר' ת"א (מחוזי חי') 13552-03-09 פלונית נ' פלוני, מיום 27.1.10, וכן ת"א (מחוזי חי') 4231-06-10 פלונית נ' פלוני, מיום 12.1.12).

            יחד עם זה, הקובע בנידון הוא פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, מיום 6.7.09 - כרשום בחוות דעת הרוב מפי כב' השופט רובינשטיין, הקובעת כי יש לבית המשפט סמכות עקרונית לפסוק פיצויים עונשיים, אך יש לעשות בה שימוש במקרים " חריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמא, וייתכן שעסקינן במקרים שבהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת)." (ההדגשות שלי - ש.ב).

            במקרה דנן, החמירו, בצדק, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שאישר זאת, בענישתו של הנתבע, המרצה בעקבות מעשהו 22 שנות מאסר. עוד עולה כי כתוצאה מן הפרשה התפזרה משפחת הנתבע לכל עבר, ביתה נשרף והיא נאלצה לעזוב את ביתה שבשפרעם.

            בדיון על דרך הפשרה ניתן היה לפסוק גם פיצויים עונשיים ואין לראות בכך חריגה מן הנדרש המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בפיצויים שנפסקו (על כך ר' רע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' ששון, מיום 23.8.99), כל עוד לא יהא מדובר ב"תוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים". אולם, לאור רוח הדברים במקרה דנן בהסכמה על דרך הפשרה אני נמנע מפסיקת פיצויים כאלה.

9.         בלוקחי בחשבון את כל זה, וכן את השיקולים שפירט בא כוח הנתבע בסיכומיו, לטובת הנתבע, ולאחר שההסכמה לדרך הפשרה כללה גם את אפשרות ההתחשבות בשיקולים לבר משפטיים, הנוגעים לו, אני מחליט לחייבו לשלם לתובעים, בגין פציעותיהם באירוע הירי בו הורשע הנתבע, סכומים אלה: